הו'אופונופונו להורות ללא שיפוט ותיוג

כשהילדים רבים, הגוף שלנו נכנס לכוננות תוך שנייה. הלב מואץ, המחשבה ממהרת, ואנחנו מוצאים את עצמנו מחליטים עוד לפני ששמענו: מי התחיל, מי אשם, מי הצודק.

ואז יורד התיוג: אחד נעשה «המציק» והשנייה «הבכיינית». שיפוט הוא לא רק מילה שנאמרה — היא עמדה, ועמדה מקבעת תפקידים. הילד שסביבו תמיד מרימים קול מתחיל להתנהג לפי הכינוי שקיבל, והילד שתמיד בצד הפצוע לומד שהדרך להישמע היא לקרוס. שניהם מקבלים זהות שלא בחרו — ונושאים אותה שנים.

ואם נקשיב קצת יותר עמוק, ברוב הריבים אין בכלל עניין של צעצוע או של תור. מה שנבחן שם הוא משפט אחד: «יש כאן מקום בשבילי? אני אהוב בדיוק כמוהו?» ריב בין אחים הוא כמעט תמיד ריב על אהבת הורים.

וילדים מרגישים שיפוט. גם כשאנחנו לא אומרים אותו בקול — הם קוראים את הכתף, את גוון הקול, ואת מי מגיע ראשון. כל הכרעה נרשמת אצלם כראיה: «אמא רואה אותו יותר».

לכן הו'אופונופונו בא לפני כל מילה: קודם מנקים את התיוג שבלב — ורק אז מדברים. מעל המריבה לא עומד שופט, אלא הורה רגוע שמעל הכול — מאמין באמונה שלמה ביכולת של הילדים שלנו להסתדר.

לפעמים אין בכלל אחים בסיפור. הילד פשוט לא רצה לנעול נעל, והעולם נשבר: צעקות, דמעות, גוף תפוס — והגוף שלנו עונה מיד באותה כוננות, באותה דחיפות לעשות משהו, עכשיו.

גם כאן הו'אופונופונו מגיע ראשון. לפני שניגשים אל הילד, מנקים בלב את מה שהתרוקן בתוכנו — את הכעס, את המבוכה מול המבטים, ואת הפחד הקטן שאנחנו כבר לא מחזיקים את המצב.

ולפני ארבעת המשפטים שווה להזכיר לעצמנו מה התפקיד שלנו: לא לכבות את הטנטרום ולא לשכנע את הילד להירגע. התפקיד שלנו הוא קודם כול להרגיע את עצמנו — כי ילד נרגע רק ליד מבוגר שהגוף שלו רגוע.

ואז לסמוך. הילד שלנו לא נולד עם יכולת להרגיע את עצמו — הוא בונה אותה בגוף, פעם אחרי פעם, ליד מבוגר שנשאר רגוע. כל טנטרום שעבר בשלום הוא עוד צעד ביכולת שלו להרגיע את עצמו בפעם הבאה.